נקמת ה'. ובמאמר הש"י כתיב נקם נקמת בנ"י, כי שתים רעות עשו המדינים, א' הרטיאו את ישראל בזמה וע"ז אשר שנא ה' והוא הנוגע בכבוד שמים, וב' גרמו אבדן כ"ד אלף מישראל שמתו במגפה, והוא ית' חס יותר על אבדן נפשות מישראל מעל כבודו, לכן לא צוה כ"א נקמת בנ"י, ומשה הפך את הנקמה בשביל כבודו ית' שהוא העיקר, ואבדן נפשות ישראל עשה להם כטפל, לכן אמר הוא נקמת ה' (רמ"א):
וימסרו מאלפי ישראל. היה ראוי לומר וימסרו מישראל, מהו מאלפי, ויתכן שאינו על סכום מנין כ"א על ענין חשיבות ומעלה דומה לאלופי אדום, ככבש אלוף (ירמי' י"א) דתרגומו בחיר, ומזה במשנה דמנחות, אלפא לסולת כלומר המעולה והמשובח, מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל"ה) פירש"י חשבנו וגדלנו, ומזה צעיר להיות באלפי יהודה (מיכה ה') היה ראוי להיות הצעיר והקטן בחשובי מעלה שביהודה, וטעם וימסרו מאלפי ישראל, מאנשים החשובים והמובחרים, ושפיר הוסיף יונתן בן עוזיאל בתרגומו גוברין צדיקין, ואמרו בספרי מגיד הכתוב שהיו צדיקים וכשרים, איש פלוני וצדיק יצא למלחמה, וכדאמרי' בעלמא איש הירא מעבירות שבידו ואפי' מן הקלות אינו יוצא למלחמה:
אלעזר הכהן לצבא. אין מלת לצבא מוסב על וישלח, כי כבר הזכיר מקודם שהשילוח היה לצבא, אבל הוא מוסב על מלת הכהן, וטעם כהן לצבא, כהן המיוחד לאנשי הצבא, ונקרא בפי רבותינו כהן משוח מלחמה (איין פיר דאס קריעגעהעער בעשטיממטער טעמפעלדיענער) וכמאמרם שאלעזר היה משוח מלחמה, (ערש"י) למ"ד בלצבא הראשון הוא למ"ד הגבול שאליו, אמנם למ"ד זה השני הוא למ"ד התכלית, כלמ"ד וארד להצילו, והמתרגמים האשכנזים הבינו שהוא מוסב על וישלח לכן השמיטו לתרגם כאן מלת לצבא, והוא טעות:
וכלי הקדש וחצוצרות. תיב"ע אוריא ותומיא דקודשא למשיילא בהון. וחצוצרות יבבא בידי' למכנש ולמישרי ולמיטל משריתא דישראל (וערש"י), וכן במדרש רבה אר"י וכלי הקדש אלו בגדי כהונה שהם אורי' ותומי':
עריהם במושבותם. יש מפרשים מלת מושבותם כתאר למלת עריהם, וכאלו אמר ערים נושבות (וואָהנשטאֶדטע), ויותר נ"ל לפרש מלת במושבותם תאר ליושבי הערי', כמו (יחזקאל ל"ד) ובכל מושבי הארץ וכן וכל מושב בית ציבא, שפי' יושבי בית, ויהיה עריהם במושבותם כמו עריהם עם יושביהם (איהרע שטאֶדטע מיט איהרען איינוואָהנערן):
למסר מעל. פירשו בו הגנות מסרו נפשותיהן ברשות ישראל והפקירו עצמם להם להיות בה מעל. ואונקלס ויונתן בן עוזיאל תרגמו למסר מעל לשקרא שקר, ויהי' למסר מענין כי יסיר את בנך (ואתחנן ז') שתרגום יסיר יטעין ואפשר שיהיה מלשון וסר מרזח סרוחים (עמוס ו') שפירשוהו ענין מיאוס והבאש, כי תרגום ובאש היאור וסרי, ואמר לשון זה כאן לפי שעבודת הפעור היה דבר מגונה ומאוס בעצמו, שהיו פורעין לפניהם פי הטבעת ומוציאין רעי:
החיו לכם. יש בו שתי משמעות, אם לכם לשפחות אם להנשא לכם, לישראל מותרות להנשא, ולכהן רק לשפחות, דגיורת אפי' פחותה מבת ג' אסורה לכהונה (עיי' יבמות ד"ס ע"ב). ואמרו במכדרש"י (במדרש רות ד' ס"א ע"ב) אמר רבי בון אלמלא הוינא התם כדאתקיימא הלכה מואבי ולא מואבות, אמינא מואבות ולא מואבי, ומה מאן דכתוב בהן ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן וכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם ותהי המגפה בעדת ה', אינון גרמי כולי האי, וגוברין אסירי ואינון שריין. ומיד אמר הדרי בי, ומה משה ואלעזר קבלון דכתיב אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. מ"ט בהכרח עמדו בנות מואב באותו מעשה וכו' דבמקום שבעליהם ואביהם שם אינן באות מעצמן בפרהסיא, אלא הם הפקירו אותן בעל כרחן בעצת בלעם, ע"כ:
תתחטאו. ערש"י מדברי רז"ל אתם קרואים אדם ואין ארמים קרואים אדם, אין כוונת מאמר זה לדעתי להרחיק את האנשים שאינם מעדת ישראל מכלל מין האדם ולכללם במה שתחת מדרגת בני אדם כאשר יחשבו גולמי העם, כי לא יאמרו כדברים האלה כ"א מחסרון דרכי התלמודיים וממניעת הבנת דרכי הלשון, ולמה לא ישימו עין על מאמר רז"ל ע"פ איש איש כי ידור נדר לה', איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, הרי שיכללום רז"ל בכלל כת האנשים, אמנם כוונת מאמרם בזה פשוט, דלפי המבואר (למעלה בפ' בלק) ההבדל שבין תאר אדם לתאר איש, ע"ש, וא"כ כל האומות שאין עליהם עול מצות המיוחדת לישראל, ואינם עובדי' את ה' כ"א בענינים המסכימים עם שכל אנושי וכמעט שהן כולם מצות טבעיות (פערנונפט אונד נאטורגעזעטצע), עד שאין בפנימיותם שום התנגדות נגד המחוייבות עליהם, ונהפוך הוא כולם הם נטועים בטבע כל איש ואיש, לכן אין לייחס אליהם תואר אדם, דשם זה לא הונח כ"א על מי שנטיית מזוג טבעו נטוע בו הפך המכוון בתכלית האנושי באמת, ולזה הוצרך השתדלות גדול להתעצם ולהתקומם עד שישתלם כפי חוקי תורתו עליו כמבואר למעלה; ולפי שהישראלי שרוב עבודתו לה' כפי חוקי ה' שהם מתנגדים לטבע ושכל אנושי, הוא אשר יתכן לכנותו בשם תואר אדם, אבל כל שאינו מבני ישראל שאין תכליתו (לפי המכוון ממנו ית' עליו) כ"א להיותו חיי שלמות המסכימים לשכלו ולטבעו, לא יתכן עליו שם אדם כ"א שם איש, וזהו שכללום רבותינו בשם איש והוציאום משם אדם; יותר מזה אמרו במכדרשב"י (דברי' ל"ז במד' נ"ט) ת"ח נקרא אדם, וישראל ע"ה לא נקרא אדם, וכן אמרו ג"כ לא אתקרי בן אדם אלא כד עסק בתורה, וכן אמרו מי שהוא בעל מצות נקרא אדם, השומר שבת נקרא אדם, מי שנותן צדקה נקרא אדם, וגם דבריהם אלה יש להם יסוד בלשון, כי שם אדם אינו מבורר לאמר שהוא מגזרת אדמה להיותו עפר מן האדמה (אירדישעס וועזען), דא"כ לא יפול שם אדם כ"א על אדם הראשון בלבד שהוא היה נוצר מן האדמה, והתולדות הבאים אחריו נקראו בשם זה ע"צ היחס שהם באים מן האדם, ומדנקראו גם הבאים אחריו בשם אדם לבד כמ"ש כי החל האדם לרוב ודומיהם, ולא נקראו בני האדם, או היה ראוי שיקראו הבאים אחריו בשם אדמיים ע"ד יהודים מצרים ואדומים, הנה מכל זה יראה ששם אדם הוא מלשון התדמות והשתוות, ר"ל שנעשה בדמות אלהי' (וכמ"ש הרש"פ), ולזה יפול שם אדם על כל אדם במוחלט בבחינת היותו לכל אחד דמות אלהי', ולזה ארז"ל דלא יתכן שם זה כ"א על מי שמשתדל במעשיו ומדותיו להתדמות לעליון ית', וכמו שהזכירו השבחים הנזכרים, הנה תראה שאינו כ"א מחסרון דעת האומר שמאמר זה מעורר שנאה לשאינם מדת ישראל חס ושלום:
מכם. תרגומו נסיבא, (אייננאהמע) כמבואר בסוף בחקותי מכסת הערכך:
הפקודים אשר לאלפי הצבא. בכל הפרשה קרא את אנשי המלחמה בשם צבא, רק בפסוק י"ד אמר ויקצוף משה על פקודי החיל, כי בהחיותם את הנקבות נגד רצונו ית' קראם חיל, שהיו דומים בזה לשאר חיילות העושים במלחמה כרצונם. אמנם בענין המלחמה עצמה שהיו עושים כפי הרצון המצווה קראם בשם משובח צבא, עמ"ש בא (י"ב מ"א) צבאות ה':
הפקודים וגו'. אם יהי' לאלפי על הסכום, מה יאמר אח"כ ושרי המאות, אבל כיון שהאנשים שיצאו לצבא המלחמה היו אנשי מעלה וחשובים קראם אלפי הצבא, וכדלעיל וימסרו מאלפי ישראל:
ונקרב את קרבן ה'. במחשבה או בפה, ומכאן שהקדש דמים קרוי קרבן. (רב"ח):
